החלטה בתיק ת"א 32440-08-11

1.         לאחר שבחנתי את זהות הצדדים ואופי המחלוקת ביניהם כמו גם את עמדות הצדדים, מצאתי כי הסמכות העניינית לדון בתביעה שלפניי נתונה לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה.

2.         סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לדון ב "ענייני משפחה" קבועה בסעיף 3 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"א-1995 (לעיל ולהלן: "החוק לענייני משפחה"). סעיף 1 לחוק מגדיר "ענייני משפחה", בין היתר, כ "תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא".

סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה הותנתה, אם כן, בשני תנאים מצטברים:

האחד, הצדדים לסכסוך הם בני משפחה, כהגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק לענייני משפחה;

והשני, עילת התביעה היא סכסוך בתוך המשפחה.

נבחן להלן את התקיימות התנאים בענייננו.

3.         זהות הצדדים -

3.1        התובע היה בכל המועדים הרלבנטיים לתביעה ובמועד הגשת התביעה (18/8/11) חמו של הנתבע מס' 1/התובע שכנגד והנתבעים מס' 2 ו-3 הם הוריו של הנתבע מס' 1.

בהתאם לסעיף 14(ב) לכתב ההגנה - הנתבע מס' 1/תובע שכנגד התגרש מבתו של התובע/נתבע שכנגד בפסק דין של הכנסייה היוונית האורתודוכסית בירושלים רק ביום 20/12/11.

משכך, התובע והנתבע מס' 1 הינם בגדר "בן משפחתו" כהגדרתו בסעיף 1(2)(ג) לחוק לענייני משפחה.

3.2        ויודגש - על פי האמור בכתבי הטענות במועד הגשת התביעה עדיין היו בני הזוג נשואים הגם שחיו בנפרד ועל כן אין חלות להלכה שנפסקה ב-בע"מ 164/11, פלונית נ' פלוני (2012).

יתירה מכך. במסגרת הבקשה לדיון נוסף (דנ"א 3800/12, פלוני נ' פלונית (2012) עמדה כבוד המשנה לנשיא הש. מ. נאור על כך כי פסק הדין בעניין "פלוני" (בע"מ 164/11) דן והכריע אך ורק בסעיף 1(2)(1) לחוק לענייני משפחה "... ואולם, אך מובן כי בהקשרים אחרים תיתכן מסקנה אחרת ..." (ראה: שם, סעיף 12).   

לעניין זה לא נעלם כי במסגרת הישיבה מיום 4/11/12 טען ב"כ התובע כי הנתבע מס' 1 ובתו של התובע התגרשו בחודש מאי 2011 בעוד הנתבעים טענו כי במועד זה בני הזוג עדיין לא התגרשו ולא ברור אם פסק הדין הכנסייתי היה חלוט. מנגד, התברר במהלך ישיבה זו כי על פסק הדין הכנסייתי הוגש ערעור ופסק הדין בערעור ניתן בחודש דצמבר 2011 וגם בשלב זה לא הסתיים ההליך באשר הנתבע הגיש בג"ץ בטענה לחוסר סמכותו של בית הדין הכנסייתי ופסק הדין בעניין דא ניתן רק ביום 4/7/12 (ראה: עמוד 1 לפרוטוקול שורות 19-21; ועמוד 2 לפרוטוקול שורות 5-6).

מסמכים המאמתים נתונים אלה לא הוצגו לפניי (הודעת הנתבעים מיום 22/11/12 לא נתמכה בתצהיר ואף לא צורף אליה תרגום מוסמך והדברים אמורים במיוחד משהנטען בה סותר את טענת הנתבעים הן בכתב ההגנה והן בישיבה מיום 4/11/12).

כך או כך, הסמכות העניינית תיקבע על פי הנטען בכתבי הטענות ובהם בלבד. 

ודוק: הנתבע מס' 1/תובע שכנגד מתייחס לבתו של התובע בכתב התביעה שכנגד שהגיש ביום 14/5/12 כאשתו (ראה למשל: סעיפים 7, 8, 20, 21(ז) ו-21(יב) ו-32 לכתב ההגנה).

3.3        לעניין זה יש לזכור כי בכל הקשור לכללי הסמכות העניינית יש לשים דגש על בהירות הכללים, כאמור ב-רע"א 3995/11, וולך נ' מ"י (2012) (אמנם בעניין סמכות בית משפט אזרחי לעומת בית משפט מנהלי אך הדברים המה גם לענייננו):

"... מדיניות רצויה בקביעת כללי הסמכות העניינית תשים דגש על בהירות הכללים. בראיה זו הכללים אמורים להיות משולים לתמרור תנועה. נהג המגיע לצומת חייב לדעת אם לדוגמא רשאי הוא לפנות שמאלה אם לאו, למי יש זכות קדימה וכדומה. מוטב שהנוהג בכבישי הסמכות העניינית ידע לאן לפנות על פני קיומם של דיונים מפולפלים בסוגיה שאינה אמורה לתפוס את מרכז הבמה בהליך המשפטי. ואולם, הדברים מורכבים קמעה. אם שפת הסמכות הינה שיעור התביעה או תקופת העונש המקסימאלי המלאכה קלה. לעומת זאת, ישנם נושאים אשר מטבעם עשויים לגעת גם במקרי גבול שעלולים ליצור קושי. בל נשכח שכללי סמכות עניינית אינם שרירותיים אלא נועדו לשרת תכליות שונות. תפקידו של בית משפט בקביעת הכללים הוא להיות נאמן לעמדת המחוקק תוך ניסיון ליצור וודאות ככל שניתן".

(וראה גם: סעיף 9 ב-דנ"א 3800/12, פלוני נ' פלונית (2012)).